יומן מסע של מחפשת עבודה – שבוע שני / מאת: רוית

המיטה קוראת לי לחזור אבל גם הכלים בכיור, טלפון מעודד מאמא ואח"כ אני שוב חוזרת לשקוע. אני פונה למחשב לשלוח קצת קורות חיים ובסוף אני נשברת וצוללת למיטה לשנת בוקר של שעתיים. אני מרגישה מתיקות גנובה, כאילו הודיעו לי הרגע שהכביש לירושלים חסום ולכן לא אוכל להגיע לעבודה היום... אז זהו, שבעצם זה לא קורה, פשוט אין לי עבודה ואני במיטה לבד, מובטלת. איזו מן מילה נוראית – "מובטלת" – מלשון בטלה! אם כך, אתבטל.

משהו מתחיל להתנחל אצלי בראש. דיכאון קל, קצת עצבות, בדידות...

המון זמן לבד, יותר מדי זמן למחשבות, לא ממש בריא, אני מתחילה "לחפור" לעצמי במוח.

אף אחד לא מוצא לנכון לקרוא לי לעבודה, אני באמת טובה, אתם שומעים, לא סתם! אני אף פעם לא מאחרת, מאוד נאמנה. באמת טובה.

יום רביעי הגדול הגיע, יום ההחתמה בלשכה, כלומר הטבעת האצבע במכונה. איזה יום גדול. משילה מעליי את הפיג'מה, מתקלחת, מתלבשת, יוצאת מהבית. יוצאת אל העולם.

5 דקות וסיימתי, אני אחרי. מה עושים כל היום?

הבית מסודר (נגיד),
התמונות כבר באלבום (נגיד),
כל חשבונות הדואר מתויקים כבר (נגיד).
מה עושים?

לא רוצה לשבת בבית קפה, חבל על הכסף. סיבוב סתם בקניון עושה לי רע, לראותם בלבד, לא תודה, לא בשבילי.

נוסעת חזרה הביתה לאט, למשוך זמן. מי האנשים שנוסעים בכביש בשעת בוקר זו? הם לא עובדים?
מגיעה הביתה בסוף, חוטפת משהו לאכול ונמשכת שוב למיטה. היא קוראת לי, זה לא אני, זו היא, במיטה הרבה יותר טוב, כמו מכורה נאמנה, היא קוראת ואני נכנעת, נעים לי שם ושקט לי, עוצמת עיניים ואין אבטלה ואין חובות ואין דאגות. יש הרבה חלומות.

כמובן, כמו אחרי שימוש בסם, יש נפילה, אני קמה מהמיטה מיואשת, כועסת על עצמי על שישנתי ולא עשיתי הייתי אקטיבית בקטע של חיפוש עבודה.

"עכשיו זה זמן לחשבון נפש" אני אומרת!!! אני מובטלת, עכשיו אני צריכה להחליט מה לעשות. ובכן, חשבתי ולא מצאתי, אני אבודה, רוצה ולא רוצה, רוצה בעל עשיר כדי שאוכל לשבת בבית ולגדל את בנותיי, אך מאוד רוצה את בעלי שלי, רוצה משרה חלומית שיהיה לי אתגר והערכה כזו שבא לקום בבוקר בשבילה, אבל רוצה להיות בבית
ב- 16:00.

רוצה הכול אבל אין כלום.

אני מתה ללמוד, אולי אימון  אישי? זה ממש תפור עליי. 8,000 שקל והעסק שלי, וויתרתי.

אני קוראת לכל עשירי ארצנו באשר הם בארסוף, כפר שמריהו, הרצליה פיתוח וקיסריה, הושיטו יד למצוקה, שמעו את קולי והושיעו, יש כאן פוטנציאל לא ממומש, אומנם לא מעיירת פיתוח, אך עדיין נזקקת על אמת למישהו שיבוא ויסגור את המינוס בבנק, ייתן לי כמה אלפים לפיתוחי האישי, מישהו שפשוט יוריד מעליי את עול החיים הבינוניים, את שכבת האמצע באוכלוסייה, לא עניים, אך רחוקים מלהיות מבוססים, נצרכים נו. 

לאורך כל חיי עצרתי מדי פעם והבטתי אחורה ולעולם לא חשבתי שהייתי עושה משהו אחרת, אבל בכל זאת הנה אני כאן, בת 36, בתור ללשכת התעסוקה.

להאשים רק את המיתון זו ממש נאיביות, שהרי אני במיעוט. זה הם שעובדים ולא אני.
אני מ ו ב ט ל ת!!!

ברדיו מודיעים שבחודש מרץ היה גידול בדרישה לעובדים, פתאום יש קצת התעוררות... המשימה של חיפוש עבודה נראית פתאום יותר אופטימית... אני צריכה לרוץ ללשכה בשבוע הבא לראות האם יש "אמת בפרסום".

"אמא?" קוראת לי הקטנה שלי.

"לא הלכת לעבודה היום נכון?"

"נכון" עניתי.

"אני יודעת כי את עם פיג'מה"

...

"אמא"

"כן"

"את יפה".


לתגובות: [email protected]

ליומן מסע של מחפשת עבודה – שבוע ראשון לחץ/י כאן