יומן מסע של מחפשת עבודה – שבוע שלישי / מאת: רוית
 |
קונים בלי חשבון – אבא עובד באגד.
שנים אחר כך, פסח מתקרב, לא רואה באופק את דמי האבטלה, אני חושבת לעצמי מחשבות קמצניות, "ממש לא צריך בגד חדש, הן תסתדרנה עם הבגדים שיש". מצטמצמים כמו כולם, זו לא בושה. "אפשר לחשוב שלילדות אין מה ללבוש".
כן, כן – את זה בטח אמא שלי תגיד ובצדק. אבא שלהן, בעלי, אמנם עורך דין, אבל משכורתו לא מספיקה.
זמנים באמת השתנו, מה שהספיק אז – היום ממש לא, אנחנו שבעים ורוצים עוד.
יום לפני פסח, מתלבשת לראיון עבודה, מסדרת את השיער ונוסעת מלאת ציפיות.
קונה קפה – 10 שקלים
חניה – 16 שקלים
ראיון של רבע שעה, תיאום ציפיות והבנה שזה לא מתאים. הם רוצים אותי ל- 10 שעות ביום ואני יכולה רק 8 שעות ביום. מה לא ברור? אני אמא, מי יוציא את הבנות שלי מהגן? מה כולם חושבים? אני מרגישה כמו עוף מוזר. מה, אני היחידה? לכולם יש סידור?
נמאס לי ממראיינים גברים שלא מודעים, או ממראיינות שמרוב שהן מודעות למצב הן מתנהגות כמו גברים לא מודעים.
אני יוצאת, בדרך נכנסת לחנות כלי כתיבה. אני צריכה לקנות לבנות טושים, מחק ומחדדים לכיתה – 28 שקלים
אה וגם קלסר אדום עם גומי – 12 שקלים
עוצרת למלא דלק – 280 שקלים
הגדולה מתקשרת לבקש שאקנה לה מצרכים לפיקניק, היא קבעה עם חברות אחרי הצהרים לאכול קצת חמץ לפני פסח. עוצרת בסופר, מוסיפה גם ביצים וקולה לבית – 145 שקלים.
נכנסת הביתה, פחות 491 שקלים בכיס.
מחליטה לדחות את ראיונות העבודה לאחרי פסח, אולי דברים יתבהרו עד אז.
השבוע לא חותמים בלשכה, היא סגורה, אני משוחררת מ"קצין המבחן", משוחררת לחלום חלומות על עתיד טוב יותר.
חופש פסח. כמה ימים עם הבנות בבית, אני שוכחת מהכל – אני בחופש! לא רוצה לשמוע על חיפוש עבודה!
כאילו שלא הייתי גם קודם... לא משנה. בהרגשה אני עכשיו בחופש ואני באמת מצליחה ליהנות, אני אלופה בלעבוד על עצמי.
על האש עם חברים, סרט בבוקר עם הבנות, טיול למוזיאון בירושלים. התנהלות רגילה של חופש. מבזבזים אפילו שלא נשאר מה.
אני ממש ב-היי טבעי, הכל טוב, אני עם המשפחה, ממש בנופש. נסענו גם להוריי, קצת לנוח, לנקות את הראש.
באמת הצלחתי להשתחרר מהמציאות ולו לכמה ימים. יצאנו לסרט בעלי ואני, הרבה זמן לא עשינו את זה, יציאה אמיתית, ממש יצאנו.
הרגשתי חיה שוב, אני כמו כולם: יוצאת, מבלה, לא חושבת על מה יהיה. אני כמו כולם, עובדת, חיה, מרוויחה.
חיה בסרט.
מחר חוזרים לשגרה, הבנות לבית ספר ולגן, בעלי לעבודה ואני, אני לשגרה... שגרת חיפוש עבודה מדכאת.
אימממממא
תנו לי שבוע, או אפילו רק יום, טוב, אתם יודעים מה, תנו לי שעה בבית הוריי הישן בהרצליה, רווקה בת 20 בלי דאגות או צרות, נטולת אחריות, רעננה, צמאה לחיים, מוכנה לטרוף אותם, גם הרבה נאיבית, אבל וואלה – מאושרת.
לתגובות: [email protected]
ליומן מסע של מחפשת עבודה – שבוע שני לחץ/י כאן