יומנו של מחפש עבודה - פרק 1

אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל אצלי בעיות פיננסיות תמיד מגיעות יחד עם בעיות בבריאות. הייתי רוצה להגיד שמדובר בקארמה. משהו מיסטי כזה, רוחני.
אבל האמת היא שיש לי הסבר הרבה יותר

פשוט. כשאני בבעיות כספיות אני לחוץ. כשאני לחוץ אני אוכל הרבה חריף. זה מרגיע אותי. זה היה יכול להיות בסדר, אלא שנולדתי לעדה הלא נכונה.

ככה יצא. פולני, חיוור, קוראיי האשכנזים בטח כבר מבינים למה אני מתכוון, אבל עבור כל השאר אני אסביר שאצלנו בעדה, אם אוכלים יותר מדי חריף – משלמים דרך הבטן. וזה תקף לכל סוגי החריף. אה, חוץ מחזרת. תהרגו אותי איך, אבל סבא שלי, זכרונו לברכה, היה אוהב לקשט את החזרת שלו בקצת גפילטע פיש ולהמשיך את העבודה במשק של הקיבוץ כאילו רק טעם מהגזר. הוא אמר שזה טוב לסינוסים והאמת, שכשאני חושב על זה, אף פעם לא ראיתי אותו מצונן. אבל אני כבר באמת נסחף. הנושא הוא בעיות כלכליות, אז בואו נתחיל מהתחלה.

לפני חודש איבדתי את העבודה שלי. לא, לא פוטרתי. אני האידיוט הזה שלא שמע שיש משבר כלכלי שם בחוץ והתפטר. לא שמעתם עליי? הייתי בטוח שזה יהיה בעיתונים. למעשה, עד היום אני די בטוח שאם אני אגיד את זה יותר משלוש פעמים באותה שיחה ידפקו לי בדלת פקידים ממשרד האוצר ויבקשו ממני להסביר להם למה אני מקלקל להם את הכלכלה שהם כל כך מתאמצים לשקם. "אין לנו מספיק מובטלים לדעתך? היית חייב ללכת להתפטר? למה שלא תחבל כבר בייצוא ההדרים של המדינה באותה הזדמנות?".
למה עשיתי את זה? מאותן סיבות שכולם עושים את זה. היה לי בוס... מהסוג הזה שגם כשאתם עושים כל מה שמצפים מכם הוא עדיין לא מרוצה, מנסה להפיל עליכם עבודה שהוא מתעצל מכדי לעשות בעצמו ותוקע אתכם בתפקיד שהוא הרבה מתחת לכישוריכם. ואל תגידו לי שכל הבוסים הם כאלה. אני כבר יודע את זה. וזה בכל זאת לא מנע ממני להתפטר (והנה אמרתי את זה עוד פעם).

עזבו את פרטי המקרה. זה סיפור לפעם אחרת (סיפור מצוין, אגב). העניין הוא שמאז אותו מעשה חסר אחריות גיליתי שכל הקטע הזה של למצוא עבודה, להישאר בעבודה ולקבל משכורת הוא, אפעס, קצת יותר מסובך ממה שזכרתי. כבר חודש שאני סורק אתרים, מסמן מודעות דרושים בעיתון ומתקשר לכל מי שאני מכיר שאולי מכיר מישהו שיש לו אולי איזה דוד במחלקת המים של העירייה שמחפש מנהל שיברים, או לפחות פנצ'ר מכער לעגלות תה.

בעיתונים מחפשים רק בעלי שנתיים ניסיון והמלצות. שיברים, מתברר, עובדים מצוין גם בלי פיקוח ובעירייה כבר שנים שאין עגלות תה. כולם עברו למיחמים חשמליים שעושים להם מים חמים מצד אחד וקרים מהשני. חכו שאפרים קישון ישמע על זה.
ובינתיים הכסף הולך ונגמר. אל תבינו אותי לא נכון, דמי אבטלה זה יופי של דבר. פשוט לא אם אתה מאלה שנוהגים לאכול בשביל לחיות. אז נקטתי כמה צעדים קיצוניים. הראשון היה לוותר על העיתון. אחרי זה באו הכבלים, וגם לחדר כושר אני כבר לא הולך. על האוטו אני עדיין מסרב לוותר. ויתורים כואבים, נכון? תגידו את זה לחשבון הבנק שלי. הוא מתעקש לשמור טוב טוב על המאזן שלי מתחת לקו האפס.

למזלי, כמו שכבר הסברתי, היה לי הרבה זמן לחשוב. בין ארנונה, שכר דירה וחשמל, נראה שהחיים דוחפים אותי לעשות את הנורא מכל. את המעשה שלא יעשה. את הזוועה שאסור להגיד את שמה.
אני חוזר להורים. אמא שלי דווקא תשמח. אבא שלי בטח יגיד שנהגתי בפזיזות כשהתפטרתי. "נהגתי בפזיזות"... מי מדבר ככה? אבל תנו לי להצהיר כאן על גבי מסך זה: אני מתכוון להיכנס החל מעכשיו לחיפוש עבודה במשרה מלאה, ולצאת מהרחם (בפעם השלישית) כמה שיותר מהר!

או שאאשפז את עצמי במוסד לחולי נפש. מה שיבוא קודם.

עכשיו תסלחו לי, דופקים בדלת.

זה בטח מהאוצר.

לתגובות: [email protected]

מחפשים עבודה? לוח דרושים באתר ג'ובנט