יומן מסע של מחפשת עבודה – שבוע ראשון / מאת: רוית
 |
מלאת אנרגיות. מלא דברים לעשות מהר לפני שאתחיל במשימה המתישה של חיפוש עבודה, מבחינת כסף אני בסדר – הפיצויים תיכף ייכנסו, אני רגועה.
עכשיו זה הזמן שלי, לנוח, לנקות את הראש, להחליט מה אני רוצה לעשות הלאה.
מתחילה לארגן את המחשבות, מתכננת לסדר אלבומים, לתייק חשבונות, לנקות קצת, לסדר ארונות, לבקר את סבתא שלי בבית אבות, לבלות עם הבנות שלי יותר, לחתוך סלט ליד האוכל, לשייף ציפורניים, לדבר עם חברות בטלפון, לדבר עם בעלי...
מלא דברים, מעט זמן.
מי אני – רוית המובטלת, שלפי הסטטיסטיקה הצטרפה למעגל המובטלים החל מפברואר השנה?
אולי כדאי שאספר איך הכול התחיל... איך מפוטנציאל היסטרי נפלתי לתהום הבינוניות בתור ללשכת התעסוקה...
הכול לפי הספר – כך אני פועלת, עשיתי תיכון, צבא, קצת קבע אפילו, לימודים, קריירה, חתונה, בית, ילדים, אבטלה!!! אז זהו, ששם נעצרתי. זו לא מילה שאני מכירה, ממש לא!!!
אותי לימדו ללמוד ולעבוד, אין זמן להפסיק – אחרת נשארים מאחור, אפילו את הטיול לחו"ל של אחרי הצבא החלפתי בשנתיים קבע.
למדתי מנהל בתי מלון ועבדתי בתחום כ- 6 שנים, בתפקידי האחרון לפני הלידות, הייתי מנהלת קבלה מוערכת עם כ- 20 עובדים תחתיי, משכורת מכובדת, אתגר וסיפוק יומיומי.
התחתנתי עם איתי, חקלאי שחלם להיות עורך דין ויחד חלמנו לכבוש את העולם, או לפחות איזה שטח קטן בכפר שמריהו...
אחרי החתונה ובמהלך 9.5 השנים הבאות הבאנו לעולם 3 בנות מקסימות, איתי למד משפטים ואני מתוך רצון להיות קרובה לבנותיי, פניתי לעיסוק עם שעות עבודה נוחות, קרוב לבית והכי חשוב משכורת סבירה+, פניתי לתחום האדמיניסטרציה.
אין ספק שזה תחום שתפור עליי: אני תקתקנית, יסודית, מסודרת, יודעת להיות יד ימינו של מנהל, ראש גדול – בקיצור "חלומו הרטוב" של כל מנכ"ל, וכך חלפו להן 9.5 שנים בהן תפקדתי כמנהלת משרד ו/או עוזרת אישית, כאשר בעצם אין לי מושג איך התגלגלתי לשם, ממשרה שחשבתי שתהיה זמנית, הפכה לקבועה ולחלק מרכזי בחיי.
אני בטוחה שכל אישה שקוראת את הדברים עכשיו מבינה לליבי, הרצון להיות קרובה לילדים, לבית (למקרה שיזעיקו אותי), להיות "עזר כנגדו" ומנגד הרצון לעשות משהו עם עצמך, לא להיות רק אמא מסורה שיושבת בגני השעשועים עם ילדיה, אלא לעבוד בעבודה קבועה, מסודרת, מאתגרת, עם שכר בצידה.
אגב, אף פעם לא רציתי להיות אשת קריירה מהוללת שחוזרת כל יום ב- 19:00 אחרי שהילדים טופלו ע"י המטפלת, רציתי – ואני עדיין רוצה – לחוות אותם, כשכואב להם, כשמצליח להם, פשוט להיות שם איתם כמו שאמא שלי הייתה אז במאה הקודמת, כשעוד הרשו לאמהות להיות "רק אמהות" וזה היה בסדר.
סידרתי את מגרת הסכו"ם. וואו, אני מרגישה שעשיתי הרבה, אני חייבת לנוח.
לתגובות: [email protected]